יפו ושדרות ירושלים בכללה, אינה זוכה למעמד התרבותי לו זוכה תל אביב, אליה היא משויכת מוניציפאלית. הדבר בא לידי ביטוי במעמדה השימורי. בעוד תל אביב זוכה לייחוס של אתר מורשת עולמית סובלת יפו מהיעדר תכנית שימור ומהסתכלות מוטה באשר לערכיה ההיסטוריים.
שנת 1948 יצרה תפנית תפיסתית ותודעתית בהתייחסות הקולקטיבית הישראלית לעיר. עברה המפואר, ימי הזוהר שלה כעיר נמל ראשית בפלסטינה בתקופת השלטון העות'מאני ומעמדה בקרב ערביי האזור בשנים שלאחר מכן, עולה אך מעט למודעות הציבורית. שנים של הזנחה והתעלמות ולאחריהן שימור חלקי מתוך בחירה סלקטיבית של נרטיבים לביטוי ערכיה מאפיינים את מצבה השימורי.
לפיכך בבואנו להציב תכנית ניהול וממשק למקטע הנבחר בשדרות ירושלים עלינו לצאת מתוך זיהוי הערכים הבאים בה לידי ביטוי. ראשיתם של ערכים אלה טמונה בזיהוי המבנה הרב שכבתי והרב תרבותי של כלל האתר לאורך ההיסטוריה וכיום. שילוב פעיל של המגוון האנושי המרכיב אותה כיום בתוכנית השימור יוכל להוות את החלק המעשי והאקורד החשוב ביותר בזיהוי זה.